התחמס הנובי, אחד מהנדירים שבעופות ישראל, נחת מתחת לשיח והשמיע ציוץ חלש ועדין. למשמע הציוץ קפצו מהשיח שני גוזלים/ אפרוחים קטנטנים ורצו לחיקו, התחמס הבוגר השפיל את מקורו ודחף לכל אחד מהם מנה עסיסית של עשים טריים. כל הסצנה המדהימה הזו, שכאילו נלקחה מסרט מושקע של ה-BBC צולמה במצלמת שביל מוסווית שהציב פקח רשות הטבע והגנים. מה שלא ניתן לראות במצלמה הוא שבמרחק של מטרים ספורים נסעו מכוניות על הכביש ומספר ג’יפים אף נעמדו בסמוך לקן, הפעילו מוזיקה חזקה ונהנו מהנוף היפה של הערבה. הג’יפאים לא היו מודעים כלל לנוכחותו של העוף הנדיר ונראה היה שגם התחמס לא ממש התרגש מהמאורע.
הסצנה המתוארת אינה לקוחה מסיפור בדיוני, היא קרתה באמת, בערבה, קצת לפני שהקורונה החזירה את השקט לאזור. גוזלי/אפרוחי התחמס (צאצאי התחמסים ועוד מספר מינים מציגים מופע מעניין של שילוב בין גוזל הזקוק להאכלה וטיפול הורי לבין אפרוח המכוסה בנוצות ומסוגל לנוע מרגע בקיעתו) פרחו לבסוף מהשטח סביב הקן ונראה שהקינון הצליח. אבל הדוגמה הזו היא רק אחת מיני רבות למה שקורה היום בטבע הישראלי, ישראל היא המדינה הצפופה ביותר בעולם המערבי והתחזיות צופות כי עד שנת 2030 כבר יחיו במרחב הצפוף הזה למעלה מ-12,000,000 בני אדם. למגמה זו יש השלכות עצומות על היכולת של המדינה להחזיק בשטחים פתוחים, לשמור על המגוון הביולוגי ולפתח מדיניות ברת קיימא. המגמה הבולטת של הגנה על שטחים פתוחים בישראל היא הפיכתם לשמורות טבע, ואלו נועדו בראש ובראשונה להגן על מגוון החי והצומח בישראל ולכן מציבות מגבלות למטיילים (לינה בחניוני לילה בלבד, הליכה על שבילים מסומנים ועוד..) ואילו בכל הקשור בשטחים פתוחים שאינם שמורות טבע אין כמעט חוק או מדיניות שמונעים פגיעה בשטח, וההשלכות על השטחים הפתוחים הן קשות. השטחים הפתוחים בישראל סובלים במקרים רבים מהזנחה ולכלוך ואצל הציבור התקבעה התפיסה שמה ששייך לכולם, בעצם לא שייך לאף אחד.
החוקר הנודע אדווארד ווילסון (E.O Wilson) טבע בראשית שנות ה-90 את המונח “ביופיליה” (Biophilia) והגדיר אותו כ”צורך המולד של האדם להתמקד בטבע ובתהליכי החיים שסביבו” מחקרים רבים נוספים שהתקיימו מאז הצביעו על כך שלבני האדם יש חיבור רגשי ואינטימי כלפי הטבע והחיבור הזה הוא הכרחי להתפתחותם של כישורים חברתיים ורגשיים בקרבם. עם זאת, נראה שבשנים האחרונות המגמה הבולטת היא דווקא של היפרדות מהטבע, דחיקה והדחקה של הטבע מסביבת החיים שלנו, ובמקרים רבים אף פחד וגועל מהסביבה הטבעית. תהליך הניתוק של האדם מהטבע מוביל לתגובת שרשרת המעצימה ניתוק זה ומעצבת קהילות שלמות המנוכרות לסביבה הטבעית, דבר המוריד את ערכי שמירת הטבע והסביבה מסדר היום הציבורי ופוגע בסופו של דבר בשטחים הפתוחים עצמם. תגובת שרשרת זו הנקראת “הכחדת החוויה הטבעית(Extinction Of Experience) ” מובילה לפגיעה מתמשכת במאמצי שמירת טבע וסביבה עקב אבדן העניין הציבורי. דו”ח של המשרד להגנת הסביבה ביפן שיצא לאחרונה הראה כי רק 8% מהילדים עד גיל 10 מעדיפים היום לטייל ולשחק במרחב הפתוח לעומת למעלה מ70% מהילדים בגילאים אלו לפני חמישה עשורים, ודו”ח של רשות הגנים הלאומיים האמריקאית הראה ירידה ניכרת במספר הביקורים לנפש בגנים לאומיים בארה”ב בין השנים 1988-2012.
תחושת הניכור כלפי הטבע, והכחדת החוויה הטבעית ניכרים היטב גם בתחום החינוך. מחקרים מצביעים על כך שחלק מהסיבות לעלייה בהפרעות קשב וריכוז, אלימות חברתית, השמנת יתר, מחסור בויטמין A וקוצר ראייה אצל תלמידים נובעים מכך שבתי הספר אינם מאפשרים לתלמידים לצאת מהכיתה למרחבים טבעיים ולפתח קשר בלתי אמצעי עם סביבתם הטבעית. תופעה זו הוגדרה בתור “Nature deficit disorder” והיא נובעת מהפער ההולך וגדל בין בני האדם לבין הטבע.
גם בערבה השתרשה בשנים האחרונות מדיניות של ריחוק מהטבע. נכון, המדבר רחב הידיים, הצפיפות הנמוכה והאג’נדה הקהילתית בערבה עדיין מייצרים סביבה שקשורה לטבע אך הקשר הזה הולך ונעלם. לא פעם שמענו ממובילי מדיניות במרחב משפטים כמו “מה שלא יהפוך לשמורה יהפוך לחקלאות” או מובילי קהילה בישובים שמעדיפים מדשאות מוריקות וצמחייה אקזוטית על גינון המשלב בתוכו צמחיית מדבר. כל אלו הופכים את הטבע סביבנו לחלון ראווה, לתפאורה, ולנו אין בו חלק אמיתי. אפילו ניסיונות להשאיר שטחים פתוחים בידי הקהילה נחלו כשלונות כי לא נמצא מי שיתחזק אותם או ישמור עליהם (לדוגמה- השטח המכונה עידן 1 שלא שולב בשמורת הטבע עין עופרים ונחל נמייה בסמוך לנחל נקרות שהפכו לאתרי מסיבות רועשים ומוזנחים, או מאגר נקרות עין יהב שכל סביבתו מחורצת על ידי קוליסים מצמיגי מכוניות ומלאה באוהלים, סככות זמניות, רעש ומסיבות). התפיסה של “הטבע שם ואנחנו כאן” מסירה את האחריות שלנו לשטחים הפתוחים ומשמרת את הטבע בשמורות טבע בלבד. דינו של התחמס הנובי החי בשמורת שיזף אינו כדין התחמס הנובי שחי במאגר נקרות משום שעל הראשון שומרים בעזרת פיקוח ואכיפה ואילו השני נותר ללא כל שמירה וחשוף לנזקים שמביאים איתם מטיילים.
על מנת למנוע את הכחדת החוויה הטבעית ולחבר בין אדם וטבע בערבה ננקטו בעשור האחרון מספר יוזמות קהילתיות וחינוכיות. היוזמה הידועה והמוכרת ביותר היא פרויקט “אמץ שיטה” שמבקש להגדיל את האחריות של תושבי הערבה לשטחים הפתוחים על ידי נטיעת עצי שיטה בסמוך לחלקות חקלאיות ונקודות התיישבות, תכנית סיורים מגוונת לתלמידי בתי הספר, ומגוון פעילויות קהילתיות. הפרויקט, הפועל בשיתוף קק”ל, הפך לפרויקט דגל בערבה ולשם דבר בכל מדינת ישראל. פרויקט נוסף וחדש שיצא מתוך פרויקט אמץ שיטה הוא מיזם “צמחי בר מן המדבר”. מיזם יפה זה הצליח לרתום אליו מתעניינים רבים מהערבה ומחוצה לה ששוקדים על פיתוח פרוטוקולים לגידול צמחי בר מדבריים כצמחי נוי המחליפים מיני צמחים פולשים ואקזוטיים במושבים. (לפרויקט זה תוקדש כתבה שלמה בגיליון הבא). בנוסף לפרויקטים קהילתיים וחינוכיים נוצר גם שיח חדש מול רשות הטבע והגנים שהביא לפיתוח והנגשה של שמורות טבע קיימות וחדשות באזור. בקרוב יתווספו שבילים לשמורת שיזף שיאפשרו לציבור להנות גם מטיולים רגליים באזורים שונים בשמורה, ושמורת עין עופרים החדשה שאושרה לאחרונה תחיל מגוון של שבילי הליכה ונסיעה, כמו גם שטח “שוטטות” ייחודי שיאפשר פעילות חינוכית בשמורה.
אבל לא רק פרויקטים קהילתיים ושיתופי פעולה יכולים לקרב את הציבור לטבע. יש צורך גם בשינוי של תפיסת המרחב הציבורי. כל חקלאי שמחזיק “ג’נקייה” מפוזרת ומלוכלכת ושלא מקפיד על פינוי מסודר של פסולת תורם לא רק לפגיעה במערכת האקולוגית המדברית, אלא לפגיעה בקשר שלנו אל הסביבה. כל תושב שמתייחס למרחבים הפתוחים כמרחבים שבהם אפשר לפגוע, ללכלך ולדרוס, מביא בסופו של דבר לצמצום בהיקף השטחים הפתוחים ולהתרחקות שלנו מהטבע הסובב אותנו.
תושבי הערים הגדולות כבר הבינו מזמן שהקרבה לשטחים פתוחים ולטבע היא הכרחית ולכן ישנם היום פארקים ציבוריים מרשימים בכל עיר שמכבדת את עצמה, תושבי הערבה הם בין המעטים ברי המזל שאינם זקוקים לפארקים מלאכותיים היות והטבע סובב אותנו מכל עבר. הערבה יכולה להפוך בקלות למודל מוביל בו הקהילה לוקחת אחריות על השטחים הפתוחים. מסביב לכל ישוב ישנם אתרים רבים שאינם שמורות טבע אך בעלי ערכיות גבוהה, מיפוי השטחים הללו ובניית תכנית מתאימה שמסייעת לקהילות לקחת אחריות עליהן יכולים לחבר אותנו חזרה אל הטבע ולאפשר קיום מכובד של אדם וטבע בסביבה המדברית. עלינו להבטיח שהטבע לא יהפוך רק לחלון ראווה או לתמונה נופית, לפעול שהתחמס הנובי יוכל לקנן גם בקרבת מטיילים מבלי להיפגע, ושהטבע בערבה ימשיך להיות חלק מהזהות האישית, הקהילתית והציבורית שלנו.
נכתב בסיוע אורן פריטל- רשות הטבע והגנים, הכתבה התפרסמה לראשונה ב”עיתון ערבות” גליון 90
