המאמר עוסק בממצאים יוצאי דופן ממחנה קדום הסמוך ל״דרב אל -חג׳ אל-מצרי״, מעל עין נטפים וליד כביש 12 מאילת לעובדה. כמו מרבית הדרכים במדבר, שורשיה של הדרך כבר באלף השמיני לפנה״ס, אך השימוש המוכר ביותר בה היה בשירותם של עולי הרגל המוסלמים מצפון אפריקה וספרד, החל מהמאה השביעית לספירה, בדרכם למכה שבערב הסעודית. שיירות מאורגנות, שמנו כמה עשרות אלפים של עולי רגל, יצאו מקהיר, עברו מרחק של 1700 ק״מ בקירוב, ב37 ימי הליכה (מלבד כמה ימי מנוחה).
בין ״מעבר נטפים״, על גבול מצרים, והעיר אילת השתמרו שרידים רבים מהדרך העתיקה וממחנות שנבנו לארכה, מחנות אלה, וכן מעלה אילת (עקבת איילה) זכו לאזכור במקורות כתובים ערביים החל מהמאה התשיעית לספירה.בשנת 1996 מצא מוטי שם-טוב באחד המחנות מספר חפצים יוצאי דופן, ובשנת 1998 נערכה באתר חפירה ארכיאולוגית ע״י עוזי אבנר ואסף הולצר. המאמר החדש עוסק בתיאור הממצאים ומשמעותם. האוסף כולל צלמית אלה עשויה מחרס , שברים של צלמיות נוספות, שברים של רעשני חרס, דגמים קטנים של מזבחות קטורת, ועוד. הממצא המפתיע ביותר הוא צלמית האלה, זאת כיוון שדמויות אלים ואף שמויות אדם היו אסורות באסלם. אולם, המאמר מציג מקבילות לצלמית ותיאורי אדם בחפצים אסלאמיים לא מעטים, ומראה כי הם היו נפוצים למדי לצרכים מאגיים (כישוף, ריפןי מחלות ועוד), למרות האיסור המוחלט באסלאם. ממצאים אלה מלמדים שעם כל מסירותם לאסלאם, עולי הרגל נזקקו גם למאגיה אלילית.
