בהר הנגב המרכזי פזורים עצי פרי ושרידי בוסתנים, שניטעו בידי תושבי האזור במאות השנים האחרונות. חלקם נטושים זה עשרות שנים וחלקם פעילים עד היום. העצים והבוסתנים ניטעו בחלקות קרקע תחומות במדרגות חקלאיות קדומות, שרובן ניבנו
בתקופה הביזנטית (המאות 4–7 לספירה). בבוסתנים גדלים עצי פרי תרבותיים כגון זית (Ceratonia) חרוב ,(Phoenix) תמר ,(dulcis Prunus) שקד ,(granatum Punica) רימון ,(vinifera Vitis) גפן ,(carica siliqua), אלת הבוטנה (vera Pistacia) וחושחש (aurantium Citrus), ורובם ניטעו לפני קום המדינה. העצים בבוסתנים הנטושים לא הושקו בידי אדם זה עשרות שנים, ולמרות זאת הם שורדים, צומחים, וחלקם אף מניב פירות. בבוסתנים אחדים נמצאו עצים שגילם מוערך במאות שנים. הצימוח ושרידות העצים מושפעים מגורמים שונים, כגון מאפייני יחידות המסלע הסמוכות לחלקות החקלאיות, מאפייני הקרקע, מצב ההשתמרות של המערכות החקלאיות העתיקות והידע החקלאי של בעלי הבוסתנים הבדווים בגידול עצי פרי. במאמר הנוכחי נדונה השפעת המדרגות החקלאיות הביזנטיות על הצימוח ועל השרידות של עצי הפרי, שניטעו לאורך הדורות עד שנת 1948 במערכות חקלאיות עתיקות בהר הנגב המרכזי. בעיקר נבחנו פוטנציאל הצימוח של העצים, ועד כמה הם הושפעו מתנאי האקלים בהר הנגב בתקופה הביזנטית בהשוואה לתנאי האקלים בימינו.
מאת: א׳ אשכנזי
תאריך פרסום: דצמבר, 2022
מהדורה: 14 (2-4)
עמודים: 47-57
סוג מאמר: מאמר מחקר
קישור להורדה: journal14-3-4.pdf