התפרצות מגפת הקורונה הביאה באחת לסגירת כל מוסדות החינוך. ילדים נותרו עם הוריהם בבתים, ונראה היה כי שנת הלימודים תבוא לסיומה מוקדם מהצפוי. עם זאת המנהלים והמנהלות של בתי הספר וצוותי ההוראה לא קפאו על השמרים, ועברו מיידית לתהליך למידה מרחוק. סגירת בתי הספר החזירה את השליטה בלמידה לידי ההורים והתלמידים.
לראשונה מאז ראשית המהפכה התעשייתית חזרו ההורים והילדים לבלות את מרבית יומם יחדיו, בבית, ללא יכולת פיקוח של שלטון מרכזי. מהגורם הפסיבי, הממושמע, הנשלט, קיבלו התלמידים והוריהם שליטה כמעט מלאה על הלמידה. אך האם היו להם היכולות לקחת שליטה זו לידיהם? האם תלמידי ישראל רכשו בשנים האחרונות את המיומנויות הדרושות ללמידה עצמאית? למידה הדורשת משמעת עצמית, נטילת אחריות אישית, יכולות חיפוש ואיתור מידע, יכולות חשיבה מסדר גבוה ויכולות ניהול? במאמר זה אנסה לבדוק אם מערכת החינוך במדינת ישראל נערכה כראוי לשינויים החברתיים והטכנולוגיים של המאה ה-21 ; כיצד נראה עיקר תהליך הלמידה מרחוק בתקופת הקורונה; והאם היערכות טובה יותר הייתה מביאה בהכרח לתוצאות שונות בהצלחת מערך הלמידה מרחוק בתקופת הקורונה.
מאת: ע’ קינן
מילות מפתח: קורונה, מערכת החינוך בישראל, למידה מבוססת פרויקטים, מיומנויות המאה ה 21, חינוך ביהביוריסטי, חינוך פרוגרסיבי-קונסטרוקטיביסטי, קהילת לומדים
תאריך פרסום: אוגוסט, 2020
מהדורה: 12 (2)
עמודים: 50-55
סוג מאמר: נייר עמדה
קישור להורדה: journal12-2-3.pdf